<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' כתובה פ"ב</h1>
<h2>דף מז:</h2>
הנושא בתולה או בעולה, גדולה או קטנה, גיורת ומשוחררת, חייב לה מן התורה שארה, פי', מזונותיה, וכסותה ועונתה, פי', תשמיש. ושבעה דברים מדברי סופרים וכלן תנאי בית דין. א' עקר כתבה, והששה הם תנאי כתבה. ואלו הן, לרפותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, לקוברה אם מתה, ולהיות ניזונת בביתו כל זמן אלמנותה, ובנותיה ממנו ניזונות אחר מותו עד שיתארסו, ובניה הזכרים ירשו כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם. וחייבת לו מעשה ידיה כנגד מזונתיה, ואוכל פירות נכסיה בחייה כנגד פדיתה, ואם מתה בחייו יירשנה וקודם לכל אדם בירושה כנגד קבורתה. ואם אמרה, איני ניזונת ואיני עושה, אין כופין אותה. אמר הבעל, איני זנך ואי איפשי במעשה ידיך, אין שומעין לו, שמא לא תספיק מעשה ידיה במזונתיה. וגם זכאי הבעל במציאתה. דברים אלה אין צריכין לפרש לא בעל פה ולא בשטר אך כיון שנשאה סתם זוכה בדינו והיא בדינה.
<h2>דף מח.</h2>
דין הקבורה, שחייב לקוברה כשמתה ולעשות לה הספד וקינים כדרך העיר. ואפילו עני לא יפחתו משני חלילים ומקוננ(ו)ת. ואם עשיר הכל לפי כבודו. ואם כבודה יותר מכבודו קוברין אותה לפי כבודה, שעולה עם בעלה ולא יורדת ואפילו לאחר מיתה. לא רצה לקוברה ואחד בא וקברה מדעת עצמו, מוציאין מבעלה בעל כרחו לשלם לו, שלא תהיה זו מושלכת לכלבים, אפילו רצו לקוברה מן הצדקה. וכן אירע מעשה בלונדרש, ואין דין זה במזונות. הלך לעיר אחרת בית דין מוכרים בלא הכרזה נכסיו לקברה לפי כבודו או כבודה.
ובית דין מוכרין לכסות וכלי בית ומדור ולמזונות אבל לא לתכשיטין, שאין לה בעל שתתקשט לו. נשתטה או נתחרש בעלה פוסקין לה תכשיטין. ודין הכסות והכלים והמדור כמזונות, לעניין אומר נתתי והיא אומרת לא נתת, הכל כמו שפי' במזונות. ואומר רבינו אליהו, שחייב אדם להשכיר עצמו לפרנס אשתו כמו שכתב בכתובה, ואנא אפלח ואוקיר ואיזון.
<h2>דף מט:</h2>
חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד בן שש מנכסיו, וב"ד מוכרין לזונם כשהלך או נשתטה. יותר על שש לא יזונו מנכסיו שלא בפניו אע"פ שהוא עשיר. אבל תקנת חכמים לזון עד שיגדלו, ואם לא רצה מכלימין אותו ומכריזין עליו בצבור שהוא אכזרי מעוף טמא שזן אפרוחיו, אבל אין כופין אותו לזונן אחר שש. ואם היה ידוע שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה שיספיק להם, כופין אותו לזונן משום צדקה עד שיגדלו.
<h2>דף נא.</h2>
הנושא בתולה או בעולה, גדולה או קטנה, גיורת ומשוחררת, חייב לה מן התורה שארה, פי', מזונותיה, וכסותה ועונתה, פי', תשמיש. ושבעה דברים מדברי סופרים וכלן תנאי בית דין. א' עקר כתבה, והששה הם תנאי כתבה. ואלו הן, לרפותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, לקוברה אם מתה, ולהיות ניזונת בביתו כל זמן אלמנותה, ובנותיה ממנו ניזונות אחר מותו עד שיתארסו, ובניה הזכרים ירשו כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם. וחייבת לו מעשה ידיה כנגד מזונתיה, ואוכל פירות נכסיה בחייה כנגד פדיתה, ואם מתה בחייו יירשנה וקודם לכל אדם בירושה כנגד קבורתה. ואם אמרה, איני ניזונת ואיני עושה, אין כופין אותה. אמר הבעל, איני זנך ואי איפשי במעשה ידיך, אין שומעין לו, שמא לא תספיק מעשה ידיה במזונתיה. וגם זכאי הבעל במציאתה. דברים אלה אין צריכין לפרש לא בעל פה ולא בשטר אך כיון שנשאה סתם זוכה בדינו והיא בדינה.
והשיב הר"ר מאיר מרוטאנבורק, שפדיון האשה קדים לפדיון האיש ובית דין יורדין לנכסיו ופודין אותה קודם, דחיישינן דילמא עבדי בה איסורא. וכן איתא פרק בתרא דהוריות [י"ג ע"א], אשה קודמת לאיש להוציא מבית השבי. ומסקינן בהוריות, דהיכא דחיישינן למשכב זכור האיש קודם, דקלקול גברא קשי מדאיתתא.
דין הרפואה, שחייב לרפותה עד שתבריא. ראה חלי ארוך ויפסיד כל קרנו לרפואתה, שאם ירצה יאמר, רפאי עצמך מכתובתך, או, הרני מגרשך, ונותן כתובה והולך, ואין זה דרך הארץ לעשות כן. דין הפדיון, שחייב לפדותה אם נשבית ומחזירה לאשה כמו שהיתה מתחילה, ואם רצה אחרי כן מגרשה ונותן כל כתובתה. ואם הוא כהן, שאסורה עליו, פודה ומחזירה לבית אביה אפילו הוא בעיר אחרת ומיטפל בה עד אביה, ומגרשה ונותן כל כתובתה. אך האסורה על בעלה אפילו לישראל משום חייבי לאוין מגרשה ונותן כתבה ותפדה עצמה מכתבתה, הואיל והיתה אסורה עליו מקודם לכן.
<h2>דף נב:</h2>
ולא חייב הבעל לפדותה יותר על דמיה, כשאר השבויות. ואם דמיה יתר על כתבתה ואמר, הריני מגרשה ותפדה עצמה בכתבתה, כופין אותו לפדותה אפילו דמיה עד עשרה בכתבתה, ואפילו אין לו רק כדי פדיונה. וזה בפעם ראשונה, פדאה ונשבית שנית רצה מגרש ויתן כתובה ופודה עצמה בכתבתה. מי שהלך לו ונשבית אשתו בית דין מוכרין נכסיו בהכרזה ופודין אותה כמו שהבעל פודה.
<h2>דף נו.</h2>
התנה הבעל או האשה שלא יזכה זה בדינו תנאם קיים, חוץ משלשה דברים, עונתה ועיקר כתבה וירושתה, שאם התנו לבטל דברים אלה חייבים בהם והתנאי בטל, שהעונה אין תנאי שבממון, והעיקר כתבה אסור לשהות לבדה, והירושה אע"פ שהיא מדברי סופרים, שנאמר [במדבר כ"ז], לחקת משפט (לדורותיו), בשאר דברים תנאו קיים כגון שלא יאכל פירות בחייה שלא תיזון מנכסיו וכן כלם.
<h2>דף נז.</h2>
פסקו לה מזונות והותירו המותר לבעל, בעלה כהן לא יתן לה רק מחצה ממזונותיה מתרומה ומחצה חולין, שטורח גדול לה מן התרומה לשומרה בטהרה.
<h2>דף נח:</h2>
הנושא בתולה או בעולה, גדולה או קטנה, גיורת ומשוחררת, חייב לה מן התורה שארה, פי', מזונותיה, וכסותה ועונתה, פי', תשמיש. ושבעה דברים מדברי סופרים וכלן תנאי בית דין. א' עקר כתבה, והששה הם תנאי כתבה. ואלו הן, לרפותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, לקוברה אם מתה, ולהיות ניזונת בביתו כל זמן אלמנותה, ובנותיה ממנו ניזונות אחר מותו עד שיתארסו, ובניה הזכרים ירשו כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם. וחייבת לו מעשה ידיה כנגד מזונתיה, ואוכל פירות נכסיה בחייה כנגד פדיתה, ואם מתה בחייו יירשנה וקודם לכל אדם בירושה כנגד קבורתה. ואם אמרה, איני ניזונת ואיני עושה, אין כופין אותה. אמר הבעל, איני זנך ואי איפשי במעשה ידיך, אין שומעין לו, שמא לא תספיק מעשה ידיה במזונתיה. וגם זכאי הבעל במציאתה. דברים אלה אין צריכין לפרש לא בעל פה ולא בשטר אך כיון שנשאה סתם זוכה בדינו והיא בדינה.
<h2>דף סג.</h2>
ובית דין מוכרין לכסות וכלי בית ומדור ולמזונות אבל לא לתכשיטין, שאין לה בעל שתתקשט לו. נשתטה או נתחרש בעלה פוסקין לה תכשיטין. ודין הכסות והכלים והמדור כמזונות, לעניין אומר נתתי והיא אומרת לא נתת, הכל כמו שפי' במזונות. ואומר רבינו אליהו, שחייב אדם להשכיר עצמו לפרנס אשתו כמו שכתב בכתובה, ואנא אפלח ואוקיר ואיזון.
<h2>דף סד:</h2>
דין המזונות כך הוא, פוסקין לה בכל יום לחם שתי סעודות מסעודה בינונית מאדם שאינו לא חולה ולא גרגרן כמנהג העיר, אם לחם חטין יתן חטין, אם שעורים יתן שעורין, אם אורז אורז. ונותן לה פרפרת לאכול הפת, קטנית וירק ושמן לאכילה ולהדלקה ופירות, ואם מנהג נשי המקום לשתות יין נותן לה מעט יין לשתות. ושלש סעודות בשבת ובשר או דגים כמנהג מקומה. ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה, כגון פרוטה לכבוס או למרחץ. וזה בעני שבישראל, ואם היה עשיר הכל לפי עשרו. שאם ראוי לעשות כמה תבשילי בשר כופין אותו ליתן לה. ואם עני כל כך שלא יכול להספיק לה צרכיה כופין אותו להוציא וכתבתה חוב עליו עד שיכול לשלם.
דין הכסות כך הוא, חייב ליתן לה בגדים של חמשים זוז משנה לשנה ממטבע אותן הימים שנמצאות עולין לששה ורביע דינר כסף. ונותן לה חדשים בימות הגשמים ולובשת בלאותיה בימות החמה. והשחקים, ממותר הכסות, הן שלה שתתכסה בהן בימי נדתה. ונותן לה חגורה במתניה, כפה לראשה ומנעל ממועד למועד. וזה באותן הימים ובארץ ישראל, אבל בשאר זמנים ושאר המקומות אין הדמים [מן הבגדים] עיקר, שיש מקומות שנהגו שיהיו שם הבגדים ביוקר הרבה או בזול הרבה, אך הדין שיתן לה בגדים הראוים בימות החמה והראויים בימות הגשמים בפחות שלובשת בעלת [בית] שם באותה העיר. ונותן לה כלי בית, מטה מצעת ומפץ או מחצלת לישב. וקדירה וקערה וכוס ובקבוק. ומדור, ששוכר לה בית של ד' אמות על ד' אמות ורחבה חוץ לה להשתמש בה, ובית הכסא חוץ לה. ונותן תכשיטיה, כגון בגדי צבעונין להקיף ראשה ופדחתה ופוך ושרק, שלא תתגנה עליו. [וזה עני, אבל בעשיר אם יכול לקנות לה משי ורקמה] וכלי זהב ומדור וכלי בית יפים מאד ורדיד יפה יכפוהו ליתן. [מקום [ש]הדרך שלא תצא אשה לשוק בלא רדיד החופה גופה כמו טלית נותן לה בפחות שברדידים, שתצא לבית אבל ומשתה. שכל אשה יכולה לצאת לבית אביה לבקרו ולאכול ומשתה לגמול חסד לרעותיה וקרובותיה, כדי שיבאו הן לה. אבל גנאי לאשה להיות יוצאנית ברחובות. ויכול הבעל למנעה שלא תצא, אלא כמו פעם בחדש או פעמים כפי הצורך. שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה, שנאמר [תהלים מ"ה], כבדה בת מלך פנימה]. ואם עני ביותר שלא יכול ליתן כופין אותו להוציא והכתובה עליו חוב עד תמצא ידו לשלמה.
בעל שלא רוצה לאכול עם אשתו אך מספיקה כראוי הרשות בידו ובלבד שיאכל עמה בלילי שבת.
<h2>דף סה:</h2>
פסקו לה מזונות והותירו המותר לבעל, בעלה כהן לא יתן לה רק מחצה ממזונותיה מתרומה ומחצה חולין, שטורח גדול לה מן התרומה לשומרה בטהרה.
חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד בן שש מנכסיו, וב"ד מוכרין לזונם כשהלך או נשתטה. יותר על שש לא יזונו מנכסיו שלא בפניו אע"פ שהוא עשיר. אבל תקנת חכמים לזון עד שיגדלו, ואם לא רצה מכלימין אותו ומכריזין עליו בצבור שהוא אכזרי מעוף טמא שזן אפרוחיו, אבל אין כופין אותו לזונן אחר שש. ואם היה ידוע שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה שיספיק להם, כופין אותו לזונן משום צדקה עד שיגדלו.
<h2>דף סח.</h2>
וחייב ליתן לבניו ולבנותיו פחות משש כסות וכלים ומדור. ולא יותר מצרכם, אפילו היה עשיר לא יתן לפי עשרו.
<h2>דף עז.</h2>
דין המזונות כך הוא, פוסקין לה בכל יום לחם שתי סעודות מסעודה בינונית מאדם שאינו לא חולה ולא גרגרן כמנהג העיר, אם לחם חטין יתן חטין, אם שעורים יתן שעורין, אם אורז אורז. ונותן לה פרפרת לאכול הפת, קטנית וירק ושמן לאכילה ולהדלקה ופירות, ואם מנהג נשי המקום לשתות יין נותן לה מעט יין לשתות. ושלש סעודות בשבת ובשר או דגים כמנהג מקומה. ונותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה, כגון פרוטה לכבוס או למרחץ. וזה בעני שבישראל, ואם היה עשיר הכל לפי עשרו. שאם ראוי לעשות כמה תבשילי בשר כופין אותו ליתן לה. ואם עני כל כך שלא יכול להספיק לה צרכיה כופין אותו להוציא וכתבתה חוב עליו עד שיכול לשלם.
<h2>דף פג.</h2>
התנה הבעל או האשה שלא יזכה זה בדינו תנאם קיים, חוץ משלשה דברים, עונתה ועיקר כתבה וירושתה, שאם התנו לבטל דברים אלה חייבים בהם והתנאי בטל, שהעונה אין תנאי שבממון, והעיקר כתבה אסור לשהות לבדה, והירושה אע"פ שהיא מדברי סופרים, שנאמר [במדבר כ"ז], לחקת משפט (לדורותיו), בשאר דברים תנאו קיים כגון שלא יאכל פירות בחייה שלא תיזון מנכסיו וכן כלם.
<h2>דף צה:</h2>
ויש גאונים אומרים שאין פוסקין לה מזונות כשהלך בעלה או מת עד שתוציא שטר כתבתה, דשמא מחלה כתבתה [או נפרעה. ויש שפוסקין [לה] (שה)מזונות בחזקת שלא נטלה ולא מחלה]. והמיימוני [פי"ב מהלכ' אישות הי"ח] מכריע ואומר דפוסקין להלך [בעלה שיש לה מזונות מן התורה, אבל לא למת בעלה] שחיוב מזונותיה מדרבנן [ו]שניזונת מנכסי יתומים, טוענין ליורש וצריכה להביא כתבתה.
<h2>דף ק:</h2>
מי שהלך למדינת הים ותבעה אשתו מזונות לא יפסקו לה (מ)ג' חדשים מיום הליכתו, שחזקה שאין אדם מניח ביתו ריקן. ומוכרין בית דין נכסיו למזונותיה מג' חדשים ואילך, ואין מחשבין על מעשי ידיה עד יבא בעלה, כשיבא כל מה שעשתה הוי שלו. ואם יש לה בנים קטנים מחשבין. מכרה מעצמה בלא בית דין למזונות מכרה קיים ואין צריכה הכרזה ולא שבועה עד יבא בעלה ויטעון, או עד שתבא לגבות כתובתה אחר מותו ומגלגלין עליה שלא מכרה רק למזונותיה הצריכה.
דין הקבורה, שחייב לקוברה כשמתה ולעשות לה הספד וקינים כדרך העיר. ואפילו עני לא יפחתו משני חלילים ומקוננ(ו)ת. ואם עשיר הכל לפי כבודו. ואם כבודה יותר מכבודו קוברין אותה לפי כבודה, שעולה עם בעלה ולא יורדת ואפילו לאחר מיתה. לא רצה לקוברה ואחד בא וקברה מדעת עצמו, מוציאין מבעלה בעל כרחו לשלם לו, שלא תהיה זו מושלכת לכלבים, אפילו רצו לקוברה מן הצדקה. וכן אירע מעשה בלונדרש, ואין דין זה במזונות. הלך לעיר אחרת בית דין מוכרים בלא הכרזה נכסיו לקברה לפי כבודו או כבודה.
<h2>דף קז.</h2>
מי שהלך למדינת הים ותבעה אשתו מזונות לא יפסקו לה (מ)ג' חדשים מיום הליכתו, שחזקה שאין אדם מניח ביתו ריקן. ומוכרין בית דין נכסיו למזונותיה מג' חדשים ואילך, ואין מחשבין על מעשי ידיה עד יבא בעלה, כשיבא כל מה שעשתה הוי שלו. ואם יש לה בנים קטנים מחשבין. מכרה מעצמה בלא בית דין למזונות מכרה קיים ואין צריכה הכרזה ולא שבועה עד יבא בעלה ויטעון, או עד שתבא לגבות כתובתה אחר מותו ומגלגלין עליה שלא מכרה רק למזונותיה הצריכה.
ויש גאונים אומרים שאין פוסקין לה מזונות כשהלך בעלה או מת עד שתוציא שטר כתבתה, דשמא מחלה כתבתה [או נפרעה. ויש שפוסקין [לה] (שה)מזונות בחזקת שלא נטלה ולא מחלה]. והמיימוני [פי"ב מהלכ' אישות הי"ח] מכריע ואומר דפוסקין להלך [בעלה שיש לה מזונות מן התורה, אבל לא למת בעלה] שחיוב מזונותיה מדרבנן [ו]שניזונת מנכסי יתומים, טוענין ליורש וצריכה להביא כתבתה.
ובין מכרה או מכרו ב"ד ובא בעל ואמר, הנחתי לה מזונות, נשבעת בנקיטת חפץ שלא הניח לה. לא תבעה ולא מכרה אך שהתה עד שבא בעלה ואמר, הנחתי, ואומרת, לא הנחת אך לויתי מזה ונתפרנסתי, נשבע היסת שהניח ונפטר ונשאר החוב עליה. מכרה מטלטלין ואמרה, למזונות מכרתי, ואומר, הנחתי לה, נשב' היסת שלא הניח. לא תבעה ולא לותה ולא מכרה, (או) [אלא] דחקה עצמה יום וליל ועשתה ואכלה אין לה כלום.
אמר לאשתו בעת שהלך, צאי מעשה ידייך במזונתייך, אין לה מזונות, שודאי סמכה עליהם והיה לה לומר, אין מעשה ידי מספיקין לי.
ובית דין מוכרין לכסות וכלי בית ומדור ולמזונות אבל לא לתכשיטין, שאין לה בעל שתתקשט לו. נשתטה או נתחרש בעלה פוסקין לה תכשיטין. ודין הכסות והכלים והמדור כמזונות, לעניין אומר נתתי והיא אומרת לא נתת, הכל כמו שפי' במזונות. ואומר רבינו אליהו, שחייב אדם להשכיר עצמו לפרנס אשתו כמו שכתב בכתובה, ואנא אפלח ואוקיר ואיזון.
<h2>דף קז:</h2>
הנושא בתולה או בעולה, גדולה או קטנה, גיורת ומשוחררת, חייב לה מן התורה שארה, פי', מזונותיה, וכסותה ועונתה, פי', תשמיש. ושבעה דברים מדברי סופרים וכלן תנאי בית דין. א' עקר כתבה, והששה הם תנאי כתבה. ואלו הן, לרפותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, לקוברה אם מתה, ולהיות ניזונת בביתו כל זמן אלמנותה, ובנותיה ממנו ניזונות אחר מותו עד שיתארסו, ובניה הזכרים ירשו כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם. וחייבת לו מעשה ידיה כנגד מזונתיה, ואוכל פירות נכסיה בחייה כנגד פדיתה, ואם מתה בחייו יירשנה וקודם לכל אדם בירושה כנגד קבורתה. ואם אמרה, איני ניזונת ואיני עושה, אין כופין אותה. אמר הבעל, איני זנך ואי איפשי במעשה ידיך, אין שומעין לו, שמא לא תספיק מעשה ידיה במזונתיה. וגם זכאי הבעל במציאתה. דברים אלה אין צריכין לפרש לא בעל פה ולא בשטר אך כיון שנשאה סתם זוכה בדינו והיא בדינה.
לותה ואכלה אפילו שלא בב"ד כשיבא חייב לשלם, אמנם ר"ת מצריך שתלוה בבית דין. זנה אחד מדעתו משלו כשיבא בעלה פטור וזה אבד מעותיו, שהרי לא צוהו לזונה ולא לוותה.
